במהלך מקורי שממשיך לקבע את מעמדו כיחיד בנוף העכשווי, רועי חסן מציג בספרו החדש גוף שירים הנע בין זיכרונות ילדות לבין אבהוּת; חסן יוצא מתוך כתיבה על בית גידולו לעבר הבית החדש אותו הוא מבקש לברוא ובו הוא מבקש להפיח יופי. השירים ניצבים במנעד רגשי ואינטלקטואלי רחב, חושפים סדקים וסתירות, בו בעת שהם מבקשים לנסח אפשרות עדינה של השתייכות.
לצד השירים מופיעים רישומיו של שרון פדידה, המוצבים כסדרה עצמאית בתוך הספר. נוכחותם של הרישומים יוצרת הפוגה מודעת בתוך רצף הקריאה, ומאפשרת לקורא לעבור בין צורת מחשבה מילולית לבין צורה חזותית מבלי לכפות חיבור ישיר בין השתיים. 
השירים באנחנו אין אנחנו שומרים על הלשון החיה, המשוחחת והמתגרה המזוהה עם המשורר, ובו בעת מתפתחים בה גם פנים יציבות ומודעות יותר. מתוך ההתפתחות הזו, חסן מצליח לגבש יצירה המהווה המשך ישיר למה שהפך אותו לקול משמעותי בשירה העברית.