"רשמיי כרוכב אופניים? הם צנועים למדי, שכן אינני אלא חובב עניו מאוד. הישגיי מסתכמים בחמישה עשר עד עשרים קילומטרים צנועים אחר הצהריים לשם חדוות התרגול והאוויר הצח. אבל אני באמת מצר על הנעורים ועל הזמן הפנוי שאין לי.
 
אילו היו לי פנאי ועשרים שנה פחות, אני מאמין שהייתי הופך למעריץ נלהב לתשוקתי. לצאת להרפתקה, לעוף עם הרוח, לראות את האופק בורח כמו בחלום — הרי זה שיכרון חושים עדין ונפלא.
 
ואז, בשבילנו — משחירי הנייר, מוחות עמוסים במשפטים — אין דבר בריא יותר מאשר לשכוח את המקצוע; והאופניים — הם השכחה המוחלטת, הימלטות לתוך העיסוק המתמיד בשמירה על שיווי המשקל, עיסוק שהופך אף ללא־מודע. אני שב מחמישה עשר עד עשרים הקילומטרים שלי רענן לחלוטין, מוחי כמו נוקה, מוכן מחדש למחר. שמחה, היגיינה גופנית ומוסרית — מה עוד אפשר לבקש?"
 
[אמיל זולה]