באביב 1992, לאחר שנאלץ לעזוב את ביתו בסרייבו, תיאודור צריץ' מתחיל לנדוד ברחבי אירופה. הוא עובר בין ערים, עיירות וכפרים ללא יעד ברור. ערב אחד, בבית קולנוע ניסיוני, הוא צופה בסרטו של דרק ג'רמן, הגן — ומאותו רגע מקבל מסעו תפנית.
 
ב־גנים בימי מלחמה מתואר מסע ההולך ומתרחב: מן הפליטות האישית אל חקירה של גנים כמרחבים של זיכרון ומקלט. צריץ' פוקד גנים ידועים כגני הטווילרי בפריז וגן פיינסהיל באנגליה, לצד מקומות שוליים יותר, המצויים על התפר שבין טבע מעוצב לשטח הפקר. כולם מציעים, בדרכם, אפשרות לעצור — ולנשום.
 
דרך התבוננות בגנים מתגבשת תפיסתו של צריץ' את מקומו של האדם בעולם רועד. “אם נותר לנו רק מעט זמן,” הוא כותב, “לא נותר אלא להפוך פיסת אדמה כלשהי למקום לעוד חיים.”
 
הרומן משלב יומן מסע, הרהור פילוסופי וכתיבת טבע. על רקע מלחמה מתמשכת, נבנה בו מרחב שקט יחסית — לא כהכחשה של ההיסטוריה, אלא כניסיון לחיות בתוכה.