הצפייה החוזרת והנישנת בסרטי קאלט ישראלים, סרטי "יום העצמאות", הפכה לסוג של טקס לחיזוק ואישוש תחושת הזהות הלאומית הישראלית. בתור חברת מהגרים מגוונת וללא עבר היסטורי משותף ברור, ישראל הייתה צריכה להמציא את התרבות המקומית שלה ואת מאפייניה, ולגרום לכל מי שבא לארץ להרגיש חלק ממנה. כך, באופן לא מודע אנשי קולנוע נרתמו למשימה ויצרו סרטים שהפכו לסוג של טקס קבלה ואמצעי חיבור לזהות הלאומית המקומית. סרטים אלה עזרו ממש להמציא את הישראליות.
 
בספר מאמרים זה, פבלו אוטין עורך ניתוחים אסתטיים של סרטים ישראלים בולטים כדי לשפוך עליהם אור חדש ולהבין מהות מסוימת שמגדירה את החברה הישראלית עד עצם היום הזה. בחלק הראשון של הספר מתעמק אוטין בסרטים פופולריים, שזכו לאהדת הקהל והפכו לפולחן, הן פעם והן בימינו: צ'רלי וחצי, חגיגה בסנוקר, גבעת חלפון אינה עונה, מציצים, מכתוב, לשחרר את שולי ואף אפס ביחסי אנוש – ובודק את הקו המחבר ביניהם. בחלק השני של הספר מתהלך אוטין ב-קולנוע שנתפס כ-"אמנותי" ואשר זכה להכרה בפסטיבלים ואצל הביקורת ומנתח את הקולות הייחודיים והבולטים שהקולנוע הזה הביא (ערן קולירין, קרן ידעיה, האחים אלקבץ ועוד) כדי לגלות כיצד סרטים אלה חושפים צדדים מודחקים של החברה הישראלית ומשלימים את התמונה של הקולנוע הפופולרי.
אוטין, מהגר שהגיע מארגנטינה, משלב חוויות אישיות מההגירה והגילוי שלו של "הישראליות" תוך כדי ניתוח סרטים וכך מספק מבט אחר על הקולנוע והתרבות המקומיים. דרך הדיון בסרטים מנסה אוטין להבין את החברה אליה הוא נקלט, מהם הערכים המרכזיים בה וכיצד אפשר להבין את עצמנו טוב יותר, כישראלים, כדי אולי להפוך את החברה שלנו לבריאה, מכילה ומוסרית יותר.
 
ד"ר פבלו אוטין הוא חוקר ומרצה לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, שנקר ובית ברל. הוא מבקר קולנוע בעיתון הארץ ופרסם את הספרים קרחונים בארץ החמסינים (2008), שיעורים בקולנוע (2016) ו-רקוויאם לשלום (2017). אוטין נחשב לאחד הקולות המרעננים והמובילים בחקר הקולנוע הישראלי היום.