סיפור למאזין שותק מורכב מנובלה ושלושה סיפורים קצרים, שבמרכזם נשים החיות מתחת לרדאר — ונאבקות, כל אחת בדרכה, להישמע, להיראות, להיות.
 
נטע היא פקידה אפרורית, מיומנת בביצוע הוראות. איש אינו יודע שהיא נשואה ל"איש הכי חשוב בעולם", וגם ממנו היא מסתירה סודות — ומוצאת אוזן קשבת דווקא באתר לנשואים בוגדים. תמרה, השוקלת 170 קילוגרם, מוותרת על קריירת שירה, על דיאטות ועל מאבק מתמיד בגופה; היא מסתגרת בביתה ומוצאת נחמה בכתיבת צ’אטים לאתר פורנו. דפנה יוצאת למסע נקמה בילדות שפגעו בבתה — ונגררת חזרה אל פצעי ילדותה שלה. ובסיפור נוסף, אישה קשישה מבקשת להספיק להתנסות ב־LSD לפני מותה, גם אם הדבר מחייב ירידה אל שוליה של החברה.
 
בין לשון פיוטית לציניות חדה, ולעיתים גם אירוטיקה גלויה שאינה מתחנפת, נחשפים יחסי כוח בין מגדרים, בין מעמדות ובין מי שמדברים למי שנותרו אילמים. גיבורותיה של ניבה רטנר מסרבות להיעלם, ומתעקשות לנסח את עצמן מחדש מול ציפיות, שיפוט והשתקה.
 
זהו ספרה השני של רטנר. קדמו לו בית האושר (2018), שזכה לביקורות אוהדות, וסיפורים שפורסמו באנתולוגיות שונות. הסיפור “ויתרתי” עובד למחזה שהועלה בפסטיבל “כלים שלובים” בצוותא (2022). הספר רואה אור בתמיכת קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות.