אולי נזכרתי מאוחר מדי הוא יומנה הבדוי של חגית, הנכתב בחודשי חייה האחרונים ונחשף לאחר מותה. דרך הכתיבה היא שבה אל תחנות חייה — אל האימהות, האהבות וההחמצות — ומנסה לתת דין וחשבון כן ואישי על מי שהייתה.
 
אך בעוד חגית מתעדת את עברה, מתרחש סיפור נוסף: התקדמותה של דמנציה המאיימת למחוק את הזיכרונות עצמם. בין עמודי היומן נרקם מתח עדין בין הרצון לזכור לבין תהליך השכחה, בין שליטה בנרטיב לבין אובדנו.
 
חן לבקוביץ', בעלת הבלוג “אמא עייפה דיה” ומחברת ספר הילדים השפם של שפמנון, יוצרת כאן רומן אינטימי על זיכרון וזהות. זהו סיפור על ריחוק וקרבה, על הומור המתקיים לצד כאב, ועל ניסיון להיאחז בקול גם כשהתודעה מתערערת.