בַּיּוֹם בּוֹ לָמַדְתִּי לָלֶכֶת וְלִקְרֹא בְּעַצְמִי
אֶת הָאוֹתוֹת הַחֲרוּטִים עַל מִדְרְכוֹת יְרוּשָׁלַיִם,
נִשְׁטַפְתִּי רוּחוֹת מְעֹרָבוֹת
וְדָבְקוּ בִּי כְּלָבִים מְשׁוֹטְטִים.
הֵם לִמְּדוּנִי לָשִׁיר הַרְמוֹנְיוֹת וַאֲנִי
מְמֻשְמַעַת
הֶחְבֵּאתִי רִבְעֵי טוֹנִים, וּבֵין מִרְוָח לְמִרְוָח
דָחַקְתִּי גוּפִי לְיַשְׁרוּת חֲדָשָׁה
שְׁיָרַי נָזְלוּ עַל מִדְרָכוֹת
וְצִבְעַם נֶעֱכָר מִלָּבְנָהּ שֶׁל הָעִיר.
(אדמות שונות)
"שירי הספר איפה השער מחפשים את פתח הכניסה אל מקום שהוא בית. בית הילדות, השייכות, הזהות והשפה. השירים מתדפקים על דלתו - ולבסוף עושים את דרכם פנימה דווקא מבעד לחלון או לקיר, מסתננים אל ליבו בדרכם החכמה, המיוחדת. בשפה שיש בה מן המיסטיקה היהודית ומן הדיבור הפרוזאי גם יחד, המשוררת משוטטת בין חדרי הבית ויוצאת ממנו כשבפיה תגליות סדקיו, כאביו, יופיו, אוצרותיו." - שי שניידר־אֵילת, עורכת הספר