"היה כבר איזה רגע בהיסטוריה שהספידו את הפרינט. אמרו - עבר זמנו ותתקדמו. רשתות הספרים נלחצו והתחילו להביא שטויות כדי למשוך קונים - הביאו טושים, טישרטים, קפסולות אספרסו, משחקי קופסה. זה לא עזר, אנשים פשוט הפסיקו לקרוא. היו עוברים ליד חלון הראווה, עוצרים, אומרים -  אולי ניכנס, נקנה איזה טאקי, מי צריך טאקי, מה יעזור לנו טאקי, וממשיכים הלאה.
 
בזו אחר זו הרשתות החלו לקרוס ולפטר עובדים. מדובר במיליוני עובדים ברחבי העולם שנבעטו בקשת רחבה היישר אל מעגל העוני, ונידונו לחרפת רעב ומחלות. מייד אחריהם נזרקו גם הספרים, מחסנים שלמים רוקנו, מכריכות, מדפים, ממילים, מאותיות, מסימני פיסוק. בדחפורים אספו אותם והעיפו החוצה לרחוב. הם התפזרו במרווחים שנשארו בין כל המפוטרים, וקמה צעקה של ארגוני סביבה, שטענו שזו פלישה ברברית למרחב הציבורי, שלא נותר מקום, שאין לאן לזוז, שאי אפשר לנשום. אז שרפו את כולם ונגמר הסיפור. כמעט. כי אז יצא לאור הספר הראשון שלי".
 
שני הררי, סופרת ועיתונאית, ילידת תל אביב.