מי מעיר מנגינות אש מתוך שפתיה של המשוררת לורן מילק?
 
"בחורים שלי גרים", היא כותבת, והופכת את הגוף לחוט להט דקיק של נורה, העומדת קרובה לאש מבלי להתפוצץ. הגוף המחולל הופך להיכל קדוש; לחליל, שמחוריו מצליחה לבקוע צעקה מתוך השריפה. המשוררת היא מדיום, הכול עובר דרכה, אך היא אובייקט בוער שאיננו אוּכּל. הינומת יסמין מקיפה את שירי הספר ומעניקה להם משמעות הילתית, שלאורה כל התנסות פרטנית נתפסת כאבן דרך באודיסיאת ההתקדשות לקראת מימוש הרגע הנכסף. רק שם, כותב יעקב ביטון, ינץ, ועתיד לזרוח, האור בכל יפעתו.