בתו של משה סקאל עומדת להיוולד לעולם שבו הבינה המלאכותית כבר איננה חידוש מסעיר – אלא עובדה יומיומית. במשך כשמונה חודשים, מהשבוע הרביעי להיריון ועד לרגע הלידה, הוא כותב מכתבים שבועיים אל ״בינה״ – בינה מלאכותית – בניסיון להסביר לה מהי רוח אנושית. את ההיריון נושאת לואיז, הפונדקאית שחייהָ, גופה ונוכחותה שזורים בספר באופן עמוק.
 
כל מכתב עוקב אחר שלב בהתפתחותה של התינוקת, מגודל של זרע פרג ועד שהיא יוצאת לאוויר העולם, ומשלב בו הרהור על נושא אנושי מרכזי: זיכרון ושכחה, שפה ושתיקה, גוף ונפש, תשוקה ותבוסה, חיים ומוות, משפחה ובדידות. בין הגוף האנושי לבין המכונה, בין השליה לאלגוריתם, נרקם דיאלוג חד ואינטימי על מה שהופך אותנו לבני אדם.
 
זהו ספר על סיומים והתחלות: על הדור האחרון שגדל בלי בינה מלאכותית, ועל הדור הראשון שנולד לתוכה, מתוך תקווה ללכוד משהו אנושי לפני שיאבד. מה יקרה לנו כבני אדם כאשר מכונות כבר יודעות לחשוב, לכתוב – ואולי אפילו לרגש? בינה ולואיז הוא ניסיון להבין מה השתנה ומה השתמר, מה אנחנו מוסרים הלאה – ומה לא נוכל עוד להסביר.
 
האם אנחנו הדור האחרון שעדיין יודע מה זה להיות אנושי?
הספר מבוסס על סדרת טקסטים שמפרסם סקאל ב-Frankfurter Allgemeine Zeitung, אחד העיתונים המרכזיים בגרמניה.