"כל בעל חיים נעלה מן האדם כיוון שיש בו משהו מן האלוהי, כלומר אינסטינקט, אבל מכל בעלי החיים, החתול הוא זה שאצלו האינסטינקט יציב ומתמיד ביותר והכי לא ניתן לדיכוי. פראי או מבוית, הוא נותר הוא עצמו, בשלווה מוחלטת, ודבר אינו מסוגל לגרום לו לאבד את יופיו ואת חינו העילאי. אין מצב כה שפל ועלוב וכה נתעב ובזוי המסוגל לפגוע בו כיוון שהוא אינו מסכים לקבלו אלא שומר תמיד על החירות היחידה שניתנת לברואים, כלומר הרצון והנחישות המוחלטת להיות בני חורין. למעשה הוא בן חורין כיוון שהוא מתמסר רק במידה הרצויה לו, מעניק או מסרב להעניק את חיבתו ואת ליטופיו כאוות נפשו, ולכן הוא נותר יפה, כלומר דומה למקורו הנצחי. קחו שני חתולים, האחד חי בביתה של גבירה או משורר, על שטיח קטיפה, על ספות משי וכרים רקומים, האחר שרוע על מרצפות מוכתמות בביתה של קשישה ענייה, או מצטנף בדירה של קונסיירז' – ובכן! שניהם ניחנים באותה מידה של אצילות, של כבוד עצמי, של אלגנטיות שעליה החתול אינו מסוגל לוותר בלי למות." [תאודור דה בנוויל, מתוך הספר]

הסופר והמשורר תאודור דה בנוויל נולד ב-1823. הוא מת ב-1891 ונקבר בבית הקברות מונפראנס, לא הרחק מאחד מידידיו, שארל בודלר, עוד אוהב חתולים מושבע.