גן מזל הוא מעין ממואר נפשי, הכתוב ברובו כשירה בפרוזה. דרך פרגמנטים קצרים נרקם סיפורה של ילדה ושל אישה — משני עברי הזמן — סיפור המתעמק בהדרגה, שבר אחר שבר.
 
בלב הספר ניצבת טראומה ההולכת ונחשפת. לא בבת אחת, אלא בתנועה לולאתית: הזיכרון שב, מתערער, מתפצל. השפה עדינה ושברירית, כמו צבעי מים, אך דרכה מתבהרת התמונה במלוא עוצמתה.
 
הספר שואל שאלות יסוד על זהות ועל ירושה רגשית: מהי בת? מהי אם? מהי אישה? היכן עובר הגבול בין זיכרונה של האם לזיכרונה של הבת, בין זיכרון לחלום, בין גן לבית — שני מרחבים שאמורים להגן, אך אינם בהכרח כאלה.