המיתוס כסיפור מכונן, כהסבר לתופעות טבעיות ואנושיות (חילופי עונות השנה, בריאת העולם, קנאת אחים, סבך היחסים שבין האנושי והאלוהי, ריבוי השפות, הכוח המשכר, ההיפנוטי, של היפה) מתגלה שוב ושוב בשירים, בסיפורים, בתרגומים ובמסות שבגיליון, לא רק כמערך, תבנית או מקור שדרכו אפשר לספר מחדש את המיתוס – כלומר להאירו באור חדש, לחשוף פן סמוי, מפתיע, בתוכו – אלא גם כמסגרת מארגנת שמבעדה אפשר לחקור יחסי אהבה, יחסי שארות, רגשות כמו אשמה, ערגה, חרטה, קנאה, שאנחנו אולי נרתעים מלהתעמת איתם בחיי היומיום שלנו.
 
אבל יותר מכך, המיתוסים מאפשרים לנו לדבר על ההווה שלנו, ובמידה רבה, על הפוליטי, מבלי להיגרר אל הפלקטי או החד-ממדי. רבים מהשירים שבקובץ מכילים, במוצהר או באופן סמוי, ממד פוליטי ויכולים להיקרא כתגובה לאבל פרטי ולאומי, כביטוי להיבריס הלאומי שבשאיפה לניצחון המוחלט, כתגובה להרס, להרג ולממדים הבלתי ניתנים לכימות, לביטוי, של אלימות, חורבן וכאב משני צידי המתרס.