פתיחה מושלמת, אנסמבל דמויות בלתי נשכחות, ערבוב סגנונות, אירוניה, ברק, צחוק, אימה, ספרות כדרך חיים וחיים כדרך ספרות – ברוכים הבאים (או, סביר להניח, ברוכים השבים) ליקום של סרחיו ביסיו.
 
והפעם: ילדה קטנה חולמת להיות משוררת. מסיבות שלא נרצה לומר עליהן דבר, היא נאלצת לתפוס רכבת לכפר מבודד באזור כפרי ולחיות עם אביה, שאותו לא ראתה שנים ארוכות. בכפר היא תפגוש קרובי משפחה למחצה, שכנים משונים, משוררים אלמוניים ותסתבך עם החוק בשעה שתנסה להבין אחד מהמושגים הבסיסיים ביותר בחיים – –בית, ואולי אף ליצור כזה לעצמה.
 
ובכן, מה עוד נשאר לומר? סרחיו ביסיו עשה זאת שוב. החיים שלי בכפר שוזר בתוכו רבים מהמוטיבים המוכרים מספריו הקודמים של הווירטואוז הארגנטינאי – המסע מהעיר אל הכפר, בניית הבית, העיסוק בעל־טבעי – ולכן הוא חגיגה גם עבור מעריצים אדוקים וגם עבור קוראים שעבורם יהיה זה ה"ביסיו" הראשון; חגיגה של ספרות צרופה, מענגת, תמציתית אך בלתי נגמרת. בדיוק מהסוג שבזכותו התאהבנו בספרות.