"אני זוכרת עכשיו. הייתי בת חמש־עשרה אולי, ילדה מאוד, קיבלתי מתנה מחוץ לארץ. בת־דודה גדולה ומקדימה בצעדי ענק הביאה לי מחברת. מה עוד יש להביא לי. אני פותחת אותה כמו ספר, אני כותבת – אם יהיה לי ספר שירים אני אקרא לו ילד־מלא־קסם וזה יפצה על חוסר הרצון שלי לאחד, ילד מלא קסם, אני אושיב אותו על ברכיי, אעביר את אצבעותיי על מרקם הדפים הלבנים, המריחים, ואפצע את ליבו לשניים – אבל אני לא כותבת. אני מעלעלת בדפים העבים, כל דף ילד־עץ כרות מעמו, רחוק מרחק אלפי מילין מהבית, כל דף שוקל לי טונה על הלב. אני מעלעלת מהסוף להתחלה ובערבוביה וחוזר חלילה. אחר כך אני רושמת חלומות".

שני סיפורים. שתי הליכות. או אולי ואריאציות על אותה הליכה. האחת בירושלים, בעת שלג, ברווח שבין בית הכנסת לבין בית האהוב. בין פנים מאירות אולי, לפנים ריקות.
השנייה בפריז, של צעירה המבקשת ללכת בחוץ, שוב ושוב, עד שתפסיק לפגוש את עצמה. אבל בדרך נקרה מישהו.
 
נועם גלזר, כותבת ועובדת סוציאלית. הולכת כרגע בתל־אביב