עוברת רק בְּקֳדקֹדִים. וזה קשה לי ככה שאני עוברת רק אל הפינות. מה עם כל האני רוצה שהדבר ייפול חזק על אדמה, שהדבר הזה ישמיע בום, שהבום הוא הדבר המתבקש וְנמאס עליי הלבד הזה של רק אני יודעת שהבום של הדבר עוד עתיד לְהֵיחלק אל הָרְסיס, בִּרְבבות. חבּיבַּיי, נמאסתם עליי עם כל הבקשות. אומרים: שירי גבוה, ואין איש מֵבין. יש נפש בעולם והיא נולדה וכֿן גדלה בְּגוף! והיה שנכנסה אל המבנים, אתם יצרתם המבנים. תשאלו אותי: מהם המבנים? אומר: שורת דְוֳדִים של שמש על גג בניין כוורת. תריסֵי "רק גָ֫וֶן אחד למעלה מִבּז'", קיני גְּבֿבֿה. נוצות של צוצלות, מזגנים מטפטפים אתם הבאתם לנו ותודה! הרבה קונסטרוקציות איך נגיד לא משהו, ממסד ועד, חַבּיבַּיי המכובדים, זה לא משהו. ועכשיו את כל החרא שלכם אני מעבדת לִמְחילות בתוך קירות עם צינורות ארוכות חולדות איפה הזנב הזה מתחיל ועד לאן הוא מִתְגַבֵּר, זוחֶלֶת בין כתלים קולה של הטפיפה, טוֹנוֹ של ההידוס, של משו חי אשר אינו אני, שָׂעיר וכּ֫וּלי-בו.
 
נעה שחם היא משוררת שחרתה על דגלה את הווירטואוזיות והאינטימיות במידה שווה. בחירתה בעושר לשוני לא נועדה לשלול את הלירי אלא דווקא לברך על הכל, מהשפה הגבוהה ועד לסלנג, מהתיקון ועד לקלקול. שחם מציירת בשפה ואת השפה, כדי לתאר את הנפש מכל ממד אפשרי. מתוך המבנים שאיבנה השפה דרך עבר דכאני, גברי ואינדיבידואלי, היא מייצרת מסלולים חדשים של מבע ורגש.