שגרת חייהם של עמירה ואלישע – זוג מבוגר, חשוך ילדים, הספון בשלווה מדומה – מופרעת לילה אחד, עת גדעון, סטודנט צעיר מהחוג לפילוסופיה שבו מלמד אלישע, פורץ אל עולמם ואל מרחב ביתם. החלטות שנדמו כסופיות – אי-הבאת ילדים, הבחירה זה בזו, ההעדפה העיקשת של הספרות על פני החיים – חוזרות ונבחנות מחדש.
 
במהלך שנע בין קירות הבית לקווי המתאר של הזיכרון, עולה דמותה של הבת המתבגרת, המתגוררת בחדר עבודתו של האב. אהבתה המשפחתית סבוכה ומטלטלת; היא כורעת תחת כובדה ובו בזמן חומקת ממנה, כשהיא מבקשת להפוך לישות נפרדת, עצמאית.
 
בפרוזה שמרקמה העדין כורך גוף, זיכרון ומחשבה, מציבה מיכל בן-נפתלי פעם נוספת את היצירה הבדיונית סמוך לממואר – בחירה שאינה הכרעה סגנונית בלבד, אלא כזו המאפשרת לבחון מושגים כמו אמת והמצאה, קִרבה והתנערות, חוק וחירות, הורות והיוולדות, לא כהפכים מוחלטים אלא כצירים שמתקיימים זה לצד זה ומצויים בתנועה מתמדת.
הספרות משמשת כאן כדי לאחוז במתח שאינו מבקש פתרון: 'במשפחה הזו, הילדים נותנים לעצמם את שמם'. הבדיה נעה בגבולות העצמי, אך גם חורגת מהם, ומקימה לתחייה את מה שנחשב לאבוד.