הסופרת והעיתונאית הנורווגית סיגְרי סַנדבֶּרג פוחדת מהחושך. כדי להתמודד עם הפחד היא נוסעת לבקתת הרים מבודדת בקוטב הצפוני, ומבלה בה חמישה ימים בתקופה החשוכה בשנה, שבה השמש לא מופיעה כלל בשמיים.
בממואר הפיוטי חושך – דוגמה מובהקת לשילוב הייחודי בכתיבתה של סנדברג בין האישי למדעי – היא מנסה לברר אם החושך הפך למשאב מוגבל, ואיך הדחף האנושי לגרש אותו מונע מאיתנו לראות את שביל החלב. היא מונה את יתרונותיו של החושך, חוקרת את סכנות זיהום האור ואת השפעות האור והחושך על נפש האדם.
הממואר, בתרגום דנה כספי מנורווגית, מתכתב עם שיר ההלל לחוג הארקטי אישה בקוטב – יומנה של הציירת האוסטרית כריסטיאנה ריטר, אשר יצאה בשנת 1934 בעקבות בעלה לשהוּת של שנה בספיצברגן, אי מכוסה קרחונים, השוכן במחצית הדרך בין נורווגיה לקוטב הצפוני ושרוי בחשכה מוחלטת ארבעה חודשים בשנה.