תצלום משנות השלושים של המאה שעברה התגלגל לידיה של הסופרת נירה קמחי עוזרד: אישה מגישה אוכל לפועלים במטבח של מפעל האשלג שבצפון ים המלח. הסופרת הביטה בתמונה בהשתאות ושאלה: "מה, היו שם גם נשים?" והתשובה שקיבלה, "בוודאי. לא רק נשים, גם משפחות שלמות."
 
מערבולת של שאלות לא נתנה מנוח לקמחי עוזרד, עד שהסיפור התברר לה: לצד מפעל האשלג שפעל בצפון ים המלח הוקם יישוב, שהתקיימו בו חיים שוקקים. למקום קראו "השכונה העברית", ועשרות משפחות עובדים חיו שם, במקום הנמוך ביותר בעולם, לצד עובדים פלסטינים וירדנים. ממסע הבילוש של הסופרת נולד הספר הזה, המבוסס על מציאות לא מוכרת.  
במרכז הסיפור הילדה מרגלית, שמגיעה לגור בשכונה עם משפחתה. יש למרגלית כישרון יוצא דופן להקשיב לאנשים סביבה, לפענח את מחשבותיהם, סודותיהם, השקרים הקטנים והגדולים שלהם, ולהבין דרכם את העולם. זיכרונותיה פורשים מרקם מלא יופי של קהילה שנעלמה: בית ספר רב-גילי קטנטן, אסיפות קהילתיות, רגשות מעורבים כלפי הקיבוץ הסמוך וחברות עמוקה בין ילדים יהודים וערבים. החיים בשכונה העברית היו מלאים ועשירים, אלא שעם פרוץ מלחמת השחרור, פונתה השכונה בהחלטה של רגע, והתרוקנה בלי יכולת לשוב. 
 
זהו ספרה השלישי של נירה קמחי עוזרד, לאחר מה יש לך את? (2024, פטל) ומרחוק אני שומעת ילדה (2021, צבעונים).