את נורית זרחי אין צורך להציג. ואולי כן? יוקרה אינה מתחרזת בהכרח עם מספר הקוראים. הספר מכיל סיפורים חריפים, שוברי לב, מצחיקים, חדשים לגמרי, ואחרים שלוקטו מכתבי עת ונערכו מחדש. מקופלים בו חיים שלמים — בין הגות לפנטזיה; בין העבר שמבקש תיקון (לא רק העבר האישי, גם נעוריו של העם דורשים תיקון) להווה הבוער; בין הילדוּת שרודפת לִזקנה ששואבת; בין משאלות לשאלות שאין עליהן מענה; בין הצורך הבלתי– ּכלה באהבה לחרדת הנטישה, לפחד מהתיישנות, מהיכחדות הקריאה ותאומתה הסיאמית — הכתיבה. כמה מן הטקסטים קצרצרים, האם ימשיכו ויתכווצו עד כדי אות, מילה?
הספר הוא כעין מסיבה שבה הטקסטים משוחחים זה עם זה, ולפעמים רוקדים או מבצעים היפוך לאחור, מתחברים ונפרמים, וכשמתרחקים מעט, הם מתלכדים לפורטרט אחד שבור ומשולח רסן. 
הרתיעה מעקרונות, מהכללות, מכל דבר שאינו מחזיק את מורכבותם של החיים, צופנת פליאה מול ייחודם: "נניח שכל חיים הם סוג של דוגמה הנכונה לעצמה בדומה לאותם עופות נדירים שמתהלכים ביערות הפרא, מפוארים בצבעוניותם, וכיוון שיש רק אחד מכל מין, הם לא נכנסים לשום הגדרה או מיון. ולכן, כמות שהם, אינם זקוקים לתיקון; יצירה אחת וחד– פעמית שהמציא מי שהמציא. בוקר טוב, חיים חד–פעמיים. לילה טוב".