לצלוח קידה, ספרה השני של גל עזרן, נוסק אל הסימפוני והאפי בשורה של פואמות דרמטיות וריתמיות, שמתמודדות בכנות גדולה עם הרגש העתיק והמשתק ביותר: הבושה. הבושה שבקיום. הבושה הנצחית של היותנו מי שאנחנו. והבושה שבהרגשת הבושה הזאת. אנחנו חיים בתקופה שמגנה את הבושה. נאמר לנו להיות מי שאנחנו, מורים לנו לאהוב את עצמנו. ואם איננו רוצים להיות מי שאנחנו, ואם איננו אוהבים את עצמנו תמיד כבפרסומת (למי? לְמה?), אנו מותקפים מיד (ונתקפים בושה שנייה).
לצלוח קידה מפליא לזקק את הקושי הזה, הקשה מכולם: ללבוש את תחפושת הגוף, לצאת אל במת העולם, לבצע את הסלטה הזאת – את הסלטה האווילית, הנלעגת, ששמה חיים – ובסוף עוד לצלוח קידה: "וְהַבּוּז לִי עַל שֶׁהִנֶּנִּי הַלֵּיצָן / וּמָה עוֹשֶׂה הַלֵּיצָן? / עָגוּם מִתְהַלֵּךְ בְּבַרְדָּס / וְחוֹמֵל עַל פָּנָיו".