מכתבים עשויים להיות ביטויים ספונטניים של חיפוש הכותב אחר משמעות, פדות וזהות. כאלה הם מכתבי ברונו שולץ, מן הרגישים שבסופרים האירופאים-היהודים והמיוסרים שבהם. במבחר המכתבים הזה, המתפרסם כאן לראשונה בעברית בתרגומה של מרים בורנשטיין ובעריכתו של יעקב גולומב, מביע שולץ את מחשבותיו הכמוסות ביותר באופן הנוקב ביותר. מכתבים אלה היו לו עורק חיים חיוני שחיבר בין עירו הנידחת דרוהוביץ' ובין המרכזים התרבותיים והספרותיים הסוערים של פולין שבין שתי מלחמות העולם. הצורך הנואש של שולץ לזכות בהכרה ציבורית מהדהד בהם, יחד עם תחושה עזה של בדידות ותלישות קיומית. מכתבים אלה יכולים להיקרא כיצירות אמנות בפני עצמן, ויש בהם כדי להאיר באור חדש את יצירתו של שולץ על מסתריה ונבוכותיה.  
 
בספר שולבו כמה מציוריו המרהיבים ומבחר מרשימות הביקורת שכתב ופרסם. בקריאתן מתגלה שולץ כמבקר נוקב, קשוב ורגיש. לעתים קרובות, רשימותיו הביקורתיות אינן מדברות רק על היצירות שביקר, אלא משקפות בראש וראשונה את אישיותו של הכותב. שולץ חושף בהן, על פי רוב באופן לא-מודע, את אותיותיה הסמויות יותר של אישיותו ואת רזי אמנותו ואמנות חבריו.  
ברונו שולץ (1942-1892), מגדולי הסופרים של המאה העשרים, היה גם צייר מופתי, וטביעת ידו הייחודית ניכרת הן בכתביו והן בציוריו. יצירתו מתאפיינת בפרוזה לירית ומודרניסטית, פנטסטית לעתים, ולא אחת הוא מוזכר בנשימה אחת עם פרנץ קפקא. שני ספריו, חנויות קינמון ובית מרפא בסימן שעון החול ראו אור בפולין בשנות השלושים, ובשני תרגומים לעברית: שוקן, 1986, והקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2018. שולץ נרצח על ידי קצין נאצי בגטו שבעיר הולדתו, דרוהוביץ'. דמותו ויצירתו ממשיכות לעורר השראה עד היום, בין השאר בעיין ערך: אהבה מאת דויד גרוסמן ובאגדת ברונו ואדלה מאת אמיר גוטפרוינד, וכן ביצירות מאת סינתיה אוזיק, ג'ונתן ספרן פויר וניקול קראוס.