הספר מציג את ז'אנר ספרות החכמה המיסטית; הוא מציג ספרות זו כנעוצה בספרות החכמה המקראית כחלק חי המתהווה לצידה, למולה ומתוך דרישתה. החכמה מגלמת את רעיון הישות החובקת־כול, הזהה לסדר הקוסמי. היא האישה. היא מי הדעת, היא מעיין־נובע. היא מתפרטת לדרכי האור, המבססות את המטריצה של הישות. היא מתגלמת הן בסמלים פרסונליים הן בסמלים אבסטרקטיים.
 
מיפוי ראשון של נדידת החכמה כמערכת – ממזרח למערב, אל אירופה הנוצרית – מתאר את התהליכים הראשונים של הקנוניזציה של הקבלה תוך כדי עלייתה לפני השטח. תהליכים אלה כוללים את התמרכזות הזרם ההגמוני, שבו החכמה חדלה להיות מערכת חובקת־כול, והפכה לספירה השנייה בתוך מערכת האלוהות. מנגד מוסיף הזרם הבלתי־קנוני להגות ולפתח את הנתיב המיסטי של זרם החכמה.
 
בזרם ההגמוני הפכה החכמה ממערכת לרכיב; ומבת ואם לבן ואב. המעתק הגדול מהמזרח הקדום לאירופה מגיע כך לשיאו. במעתק זה "פגשה" החכמה, המזוהה עם היש ועם הישות, את מושג האַיִן ומכאן חלו התפתחויות חדשות.
 
ספר זה מציג את המהלך שנפרש במעמד קבלת פרס בחקר הקבלה על שם גרשם שלום לשנת תשע"ח, והוא מהווה בסיס למחקר מקיף יותר של המחברת.