״זה היה באחד־עשר במאי אלף תשע מאות ארבעים ושבע. הוא היה בן אחת־עשרה וחודשיים. הוא ברח מהבית, שברחוב אסומפסיון 18, ברובע השישה־עשר; הוא לבש ז׳קט מבד אפור עם שלושה כפתורים, מכנסיים קצרים בכחול צי, נעליים חומות, גרבי צמר כחולים. הוא נשא ילקוט דמוי עור שחור. כל הונו הסתכם בעשרים ושלושה פרנק ובתקווה אחת שתלה באוסף בולים קטן שאותו התכוון למכור במהירות האפשרית״.

״כתבתי את הסיפור הקצר הזה בשנת 1965״, סיפר ז׳ורז׳ פרק, ״אבל הוא לא פורסם אז. הרבה יותר מאוחר חשבתי לעבד אותו לטלוויזיה. לא רציתי לספר על הבריחה כפי שהילד חווה אותה, אלא על האופן שבו הסיפור הזה חזר פתאום לתודעתי כמבוגר עשרים שנה מאוחר יותר. אכן ברחתי מהבית בגיל שתיים עשרה. באופן מוזר שכחתי לגמרי את האפיזודה הזאת אף שהטביעה חותם על ילדותי. שכחתי אותה במשך עשרים שנה עד ליום שבו שוטטתי בשוק הבולים של שאנז־אליזה והסיפור חזר בבת אחת לזיכרוני״.

ז׳ורז׳ פרק עיבד את הסיפור לסרט קצר בן 41 דקות, שצולם בבימויו במצלמת 16 מ״מ בקיץ  1976, והוצג שנתיים אחר כך.

ז׳ורז׳ פרק (1982–1936), בן למהגרים יהודים מפולין, הוא מגדולי הסופרים הצרפתים במחצית השנייה של המאה ה־20, וחבר מרכזי בסדנה לספרות פוטנציאלית.