סופה, ספר שיריה הראשון של תמר מלכיאל, נכתב מתוך אשפוז פסיכיאטרי פעיל — מתוך המחלקה עצמה, על שגרת החדרים, הרעד בגוף, האימהות המתערערת והמשפחה העומדת על סף פירוק. זהו ניסיון להיאחז בקיום בשעה שהנפש מבקשת להיעלם.
 
מלכיאל כותבת את הכאב ללא ריכוך. שיריה מתארים את החיים עם מאניה־דיפרסיה ככוח המטלטל את כל מרחבי הקיום: האימהות, הזוגיות, הזיכרון והזהות. מן המיטה בבית החולים נעה הדוברת בין רגעי פירוק לבין מאמצים עיקשים לשוב ולגעת באהבה, בשייכות ובעצמה.
 
זהו ספר על מאבק — לא רק לשרוד, אלא להישאר נוכחת; לאהוב גם כשהתודעה נסדקת; לאסוף גוף וזיכרון לכדי שלם אפשרי. מתוך החוויה הפרטית נבנה מרחב שירי המאפשר לקורא להתקרב אל אזורים של פגיעוּת, חמלה והתחדשות זהירה.