אני מצטט את ז'אן לוק גודאר "כל מה שצריך בשביל סרט, הוא אקדח ואישה".
האקדח של רני בלייר אלקבץ בספר הזה הוא הגעגוע והאישה היא האדמה עליה הוא דורך.
סיפורו, כתוב בעט שמולאה בדיו קולנועי.
 
יש תחושה שכל הסיפור מבוים בהשראת ויטוריו דה סיקו (אבי הניאו ריאליזם) ולא פעם אפשר לשמוע איך מבין השורות נצעקת המילה "אקשן".
 
הסופר יוצא למסע עם בולקס 16 מ"מ, שהיתה כידוע, מצלמה שהרבה פילמים שחור לבן התגלגלו בבטנה, ומסיים במצלמה דיגיטלית. המעבר הזה הוא לא רק מעבר טכני! בספר הזה אף פיסת פילם לא נחתכת ומתגלגלת על רצפת חדר העריכה.
 
רני בלייר אלקבץ רוצה סרט מחוספס ונוגע ללב על צווארון כחול, צווארון של פרולטר.
את הצווארון הלבן הקר והמגוהץ הוא משאיר לסיפור אחר, לא שלו.
הוא רוצה שהקורא ידרוך כמוהו על שביל עפר ולא על אספלט של אוטוסטרדה.
ואם צריך הוכחה לצורך הזה, הרי שהיא מצוטטת בשורות הבאות:
"אני כותב את הטקסט הזה היום, בוקר ה־8 באוקטובר, 2023. יום אחרי שהקיבוץ שלי, שלנו, נכבש והוכחד. כל עציו, בתיו ושביליו עלו באש. חבריו וחברותיו, נוף ילדותי, האנשים שעיצבו אותי, נרצחו ונלקחו בשבי החמאס".
 
כלומר: אני מערבב בדיו גם את דם לבי. אני תולש דפים מיומן שמעולם לא נכתב וכורך אותם מחדש כדי שלאותיות יתפרו כנפיים שיעיפו אותם משמי לשמי הקורא.
וזו לטעמי הסיבה שלכבודה מגיעות לספר הזה מחיאות כפיים / רוני סומק
 
רני בלייר אלקבץ, בן 62, יוצר ובמאי סדרות הדרמה שבתות וחגים, פרשת השבוע, אדמה ושביתה, מרצה בכיר בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר.