פילגשו של ויטגנשטיין הוא סיפורה של אישה שבטוחה – ובסוף אולי תשכנע גם את הקורא – שהיא האדם האחרון עלי אדמות. בראשית האישה עוד משאירה מסרים ברחובות, כמו "מישהו חי בַּלובר". בהמשך היא אומרת נואש. האישה האחרונה בעולם משתקעת באחד מבתי החוף הנטושים (הגלים הם התנועה היחידה בעולמה) ופוצחת ברצף מהפנט של הגיגים חצופים על כל נושא – מברהמס ועד מגדר, מהיידגר ועד הלנה מטרויה – עד שהדרמה האישית שלה מתאחדת עם הדרמה האנושית כולה.
יצירת המופת של דיוויד מרקסון, המוגשת כאן לקורא העברי בפעם הראשונה בתרגומו המופלא של ארז וולק, היא דיוקן מזהיר של דיכאון ובדידות, שמנסה לענות על השאלה הגדולה מכולן: מה מישהו מאיתנו אי פעם יודע באמת על הדברים שמחוץ לנו?