צמצום - שי מנור

תזמון
 
זֶה הָיָה מֻקְדָּם מִדַּי
וְאָז לְאַט מִדַּי
וּבַסּוֹף מַהֵר מִדַּי

לפני שהיה עולם היה אור ממלא את הכול, לא היה מקום לשום דבר אחר. למען בריאת העולם נדרש האור לסגת – נסיגה שהקבלה מכנה ״צמצום״, והיא הפותחת את החלל שבו משהו יכול להתחיל. בספר שיריו הראשון, מוריד שי מנור את המונח אל הגשמי, אל הכתיבה עצמה, שגם היא מעשה של נסיגה: מה שנמחק הוא אשר עושה מקום.
הספר חג סביב אובדן אהובה, סביב בדידות וכאב – ולצידם ציניות, בדיחוּת דעת ואירוניה כלפי תעשיית האבל וכלפי התרבות החיובית הכפויה. מנור אינו מנסה למלא את החלל שהותיר המוות, כי אם חג סביבו בסקרנות, כמעט במשחקיות, ומוליד מתוכו שירים בשפה פשוטה אך ייחודית לו – טבולה במונחים קבליים, בפסוקים נסתרים ובהדי תפילה. ומבלי לבקש נחמה, הוא מקיף את האובדן ומותיר אותו במקומו, פתוח ונושם לרווחה.
 
״צמצום״ הוא הספר הראשון בטרילוגיית ״לקט שכחה״. מקור השם הוא מן הלקט והשכחה, הלא הם מתנות לעניים, שעליהם נאמר "לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ": את אשר נפל הנח לו. הטרילוגיה נקראת כמהלך אחד, אך כל איבר בה עומד בפני עצמו כמהלך שלם. שלושה ספרים, תהום אחת, ובתוכה מה שנשכח ומה שלומדים להשאיר במקומו.