קולו האנונימי של שיר הערש רחַק מאיתנו שנות אור. הניסיון היומיומי בעידן העכבר מלמד שנעלם הלחש הלילי של האם המרדימה את בנה ונעשה נדיר הדיבור החשאי בין הורה לילדו. כלום תהיה עוד סבתא שתתעקש לערסל את הקטן להבהובי אורו של מסך הטלוויזיה או לצלצול הסלולרי, או שמא אבדה לנו מסורת שטעינו לראותה כנצחית ונמסרת מדור לדור?

על מצחו של שיר הערש כתוב 'היסטוריה' בכתב הסימנים של החלוף. אולם פָּנֵֶיהָ האיקוניות של ההשכבה נוכחות כמלמול עתיק. החיבוק האחרון המלווה בשיר, הידיים הממשיכות ללפות – אלה שאולים ממִיסְטרְיָה ביניימית, שבה אימהות מהסות את ילדיהן ומאמצות אותם אל חיקן. קינת רחל על בניה מתגלה בשיר הערש לא כביטוי לחיי נצח, אלא כתהליך של פנייה מתמדת, שאין לעוצרה.

במסה זאת ניסיתי לשרטט קווים לתולדותיו של שיר הערש מבעד לעברית. האֵימה לנוכח הילדים שנהרגים, כאן וגם שם, אינה מרפה. אני שרה לנכדי ונתקלת במבטו של הקטן, המבקש לוודא בחושך שהפָּנים הקרובות לא נעלמות. כשאני כותבת את המלים האלה אני רואה לעיני את כפיר ואת אריאל. ובעזה נעטפות גופות של עוללים בתכריכי הוריהם ולא תמיד נקברות, מונחות על חזה אִמם.