ביקום אחר היו מאורעות תרפ"א מתקפת זומבים. הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו נלכדו בבית חווה, מוקפים פגרים רצחניים. הקשר עימם ניתק, ייתכן שהם האנשים החיים האחרונים בארץ ישראל. ובלב המצוקה הזאת — ברנר כותב. יום רודף יום ודף רודף דף, וברנר רושם וכותב ומוחק ומתקן: על הניסיון הנואש שלהם לשרוד, על פעולות החילוץ האובדניות, על שיגעון הכפתורים שאחז ברינה שץ הקטנה, על קצין בריטי מסתורי שצונח לפתחם ממטוס בוער ועל שלושה כוורנים נודדים שצצים מתוך השממה.
 
שכול וכשלון וזומבים הוא הרומן העברי הראשון מתחום המאש־אפ הספרותי, שסופרים עכשוויים מתבססים בו על יצירות מהקָנון הספרותי הקלאסי וכותבים מתוך דיאלוג איתן יצירות חדשות בסוגות אחרות לגמרי. רומן המאש־אפ המפורסם ביותר, שממנו ההשראה הראשונית לכתיבת ספר זה, הוא גאווה ודעה קדומה וזומבים.
 
ספר זה, מפרי עטו של אמיר חרש, ספר מפתיע שרוחו הגדולה של יוסף חיים ברנר מעלעלת בין דפיו ומפיחה רוח בין משפטיו, הוא נס ספרותי בימים קודרים של שכול וכישלון. לא מצאתי דברים מדויקים לתתם על גבו של ספר יחיד ומיוחד זה, דברים שייתנו ביטוי מדויק לתחושה המפעימה שליוותה אותי לכל אורך הקריאה בו, יותר מאשר המשפט הזה מתוך צוואת המספר הנעלם של מכאן ומכאן: "דבר־מה עצוב, פשוט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי, חשוב ויקר עד אין קץ".