אמנות ההאטה: למה החלטתי לעזוב את המשרה בטלוויזיה ולעבוד בחנות ספרים עצמאית?

אליה מתיישבת על הספה לצד אובלומוב ומספרת על אחת ההחלטות החשובות שקיבלה

נכון לכתיבת שורות אלה אני מהרהרת במפגש שהתרחש בחנות לפני חצי שעה. לקוחה קבועה שמבקרת אותי מדי ראשון חזרה מחופשה בסיני והתיישבה על הספה עם שני ספרים של הוצאת תשע נשמות. במקביל, שתי לקוחות נוספות נכנסו פנימה וחיפשו הפוגה מהחום בין כתלי החנות המנחמת.

"את כבר היית כאן", אני אומרת לאחת מהן והיא מחייכת בהפתעה. אני זוכרת את רוב האנשים שנכנסו לחנות, גם אם ביקרו רק פעם אחת. לעיתים קרובות אני אפילו זוכרת מה קראו. אולי זה ניסיון בלתי נשלט של המח לשמור על חדות, אולי זה פשוט חשוב לי לזכור אנשים.היא מצביעה על המדפים הצבעוניים, מספרת לחברתה על הספרים שקנתה כאן בפעם הקודמת: 'ההר החי' של נאן שפרד ו-'חושך' של סיגרי סנדברג, שניהם סיפורים על אומץ נשי מול איתני הטבע.החברה מחפשת המלצה לבתה החיילת, שזקוקה לעידוד. עם מספר שאלות מכווינות אני שומעת עוד על הבת ומגיעה למסקנה שאולי היא באמת צריכה קצת אומץ נשי. בינתיים, הלקוחה הקבועה שעל הספה נרתמת גם היא לשיחה, היא הרי קראה שני שליש מהחנות, וכך מתקבלת לה החלטה של קולקטיב נשי - 'חושך' איט איז.

בזמן שאני עוטפת את הספר אני מאזינה להן מדברות ומדי פעם משתתפת בשיחה. מתפתח דיון חשוב, בוער, על נשים ועל דרמה. על פעם והיום. על טיפול פסיכולוגי, ציפיות ואכזבות. על אמהות ובנות, על מה שהיה אסור לבכות עליו, על לתפוס מקום, על הסליחה שכל דור מעניק לדור שקדם לו. מהקירות משקיפות סימון דה בובואר ורוקסן גיי, נטליה גינצבורג ווירג'יניה וולף, שותפות אילמות לשיח, חתומות וקשובות לכל מה שמתחולל תחתיהן.

לבסוף הן יוצאות, שלושתן, מודות לי על בוקר מלא השראה, כאילו שאני הייתי האחראית הבלעדית לאירוע הזה. אני מודה להן בחזרה ונותרת עם שותפיי הספרותיים, ג'אז ברקע וחיוך ענק.

בכל יום אני חווה אינטראקציות כאלו. בכל יום אני מגיעה הביתה עם ארסנל סיפורים עשיר, מפגשים שנחקקו בלבי, מילים שנחרטו בזכרוני, לב מלא בתרגול יומיומי של אהבת אדם. בכל יום אני פוגשת אנשים שמגיעים לשתף בהחלטות חשובות בחייהם ויוצאים עם צידה ספרותית לדרך, אנשים שמחפשים את המתנה המדוייקת ביותר לרגע ספציפי בזמן, אנשים שמבקשים, בפשטות, חברה טובה. החנות הזו הפכה לאי של שפיות עבור כל כך הרבה אנשים, לא רק בשל התוכן העשיר שהיא מציעה ולא רק בשל העיצוב האסתטי המזמין כל כך, אלא בעיקר בשל הבקשה הצנועה שהיא מבקשת מלקוחותיה - אנא האטו. קחו את הזמן. הסתכלו סביב. שבו, תקראו משהו.

כשהתחלתי לעבוד באובלומוב לא ידעתי למה לצפות. הגעתי מעולם הטלוויזיה הקצבי, המהיר, בו עבדתי כתחקירנית. המשכורת הייתה יציבה, אך כך גם הכאבים בחזה והלחץ התמידי שהרגשתי. בדומה לחנות, גם שם עסקתי בסיפורים, רק ששם הזמן היה קצוב. שבע דקות לאייטם, במקרה הטוב, תקציר חייו של אדם כדי לתקתק, צמצום במסווה של עושר וזוהר. למדתי המון מהעבודה הזאת, על התקשורת, על סטוריטלינג ועל ייצוג האדם. בהרבה מהזמן עסקתי בנושאים חשובים באמת כמו אלימות נגד נשים בישראל, משפחות החטופים ויוזמות התנדבותיות מרגשות, אבל הלב שלי דהר, הייתי במרדף, אף יום לא נגמר באמת.

רציתי להאט ולא ידעתי איך. 

גם כשפורסם העלון הצבעוני של אובלומוב המחפשים עובדים לסניף החדש בפרדס חנה לא האטתי. נחפזתי חיש מהר לשלוח מייל, פחדתי שהמשרה הזו תתפס לפני שאספיק למצמץ. מזל גדול. הייתי מתורגלת בריצות והגעתי דווקא למקום שקורא לי לשבת. כאשר רוחו של אובלומוב הבטל מרחפת מעל אני מרגישה איך בכל יום אני מתבקשת להקדיש זמן לשהייה, התבוננות, חשיבה מחדש.

הייתי יכולה בקלות לחפש עבודה קרובה יותר למושב בו אני גרה במקום לנסוע שלושים וחמש דקות לכל כיוון. הייתי יכולה גם לקבל את ההחלטה הפשוטה יותר, לכאורה, להישאר במשרה יציבה, קבועה ומוערכת עם הכנסה גבוהה יותר, אבל הלב שלי דרש ממני פשוטו כמשמעו לעצור.

פעם שמעתי אדם שואל פסיכיאטר - איך יודעים שעושים את הדבר הנכון? הפסיכיאטר ענה ברצינות גמורה - 'כשמרגישים טוב לאחר מכן.'ואכן, באף מקום עבודה לא הרגשתי כמו שאני מרגישה באובלומוב. אני מכירה בעובדה שאין זה מן המובן מאליו - להרגיש שמחה לקום בבוקר, לאהוב את מה שאני עושה באמת ובתמים. להתרגש לקראת יום העבודה, להתרגש לקראת ספרים, להתרגש לקראת האדם. התחלתי להבין שגם העבודה שאני עושה כאן היא עבודה חשובה באמת, עבודה 'של גדולים', לא פחות מתחקירנות. זו אחריות מאוד רצינית, למסור לאדם סיפור ולקוות שההשראה תחלחל אליו מבעד לנקיקים, לכוון לכך שהמסר שהוא צריך לקבל כרגע יגיע אליו דרך הבחירה שלי להגיש לו את הספר הנכון. להקשיב לנפשות צמאות, לעורר סקרנות, לדייק בהמלצות, לקרוא כדי לדעת, לקרוא כדי להנות, לקרוא כדי לספר. תחת מטרייה מאמינה ואוהבת ניתנה לי גם האפשרות להקים בוק קלאב, קהילה המתגבשת סביב קריאה משותפת, דיון ער, נשנוש מלוח ומים בטעמים. אני חווה את המיטב שבאנושות, את החלקים שמסכימים להשתתף בחיים ועוד מתפעלים מהם. אני לומדת כל כך הרבה על האדם, רק מהאופן בו הוא אוחז בספר ומדפדף, עומד מול המדפים עם ידיים מושטות או מאחורי הגב, יושב על השטיח כדי לסקור מקרוב את מדף השירה, סורק בעיניו וסופג פנימה את כל מה שיש לחנות הזו להציע.

בנימה יותר אישית, שלא לומר אנוכית, אגיד שרציתי לעבוד בחנות ספרים גם כדי להתמלא בעצמי בהשראה. רציתי לחזור לכתוב, להחלים ממשבר הכתיבה שנקלעתי אליו, לפגוש את עצמי שוב דרך המילים שבעבר היו כל כך נגישות לי. חשבתי שהסביבה הזו תעורר בי משהו, כמו שספרים תמיד מעוררים בי, וצדקתי, כיוון שאין שכנות טובה יותר מאשר להיות מוקפת בספרים.לא עבר הרבה זמן עד שנזכרתי שלפני שלמדתי לכתוב, למדתי לקרוא, ושאהבה מובילה לאהבה. ככל שקראתי יותר התאהבתי מחדש ביצירה ובכוחות שהיא מעניקה לא רק למי שצורך אותה, אלא למי שמייצר אותה. אהבת המילה הכתובה ואהבת אדם הם אלה שמובילים אותי בכל בוקר לפתוח את החנות, בנחת, ולפגוש את עצמי מחדש והאמת היא - שזה פשוט מרגיש טוב.