להתאבסס על אובססיה: 7 קריאות כפייתיות שלא תצליחו להוריד מהידיים
עודכן: 23 ביולי
מאהבות בלתי אפשריות ועד רעיונות שמשתלטים על החיים: אובלומוב יצא לחפש את הספרים שחוקרים את המקומות הכפייתיים בנפש
לאחרונה נדמה שכולם מדברים על אובססיה.
בין אם מדובר בסרט הקולנוע שיצא לאחרונה, 'אובססיה', שמייצר שיח בלתי פוסק על אהבה חולנית ופערים בין גברים לנשים, או בכותרות שלא יורדות מאתרי החדשות והרשתות ומעסיקות את כולנו - עושה רושם שבכל רגע נתון יש משהו להתאבסס עליו.
אובלומוב בעצמו קצת אובססיבי לספה שלו ומהסיבה הזו בדיוק החליט לצאת ולחקור אילו ספרים צוללים לעולמותיהם של אנשים שלא מצליחים לשחרר, נופלים להתנהגויות קיצוניות וחוצים גבולות בשם אהבה, נקמה, תשוקה או רעיון אחד שלא מרפה מהם.
יותר מדי מאוהבת: בעלי (בבל)
"אהבתי אליו לא התפתחה בדרך הטבע: התשוקה העזה של התחלות מעולם לא הפכה להיקשרות עדינה."
לעיתים נדירות נשמע על להבה שאינה שוככת, גם לאחר 15 שנים של זוגיות. אולי יש סיבה טובה לכך שמדובר במאורע כה נדיר.נקודת המוצא של 'בעלי' ממקמת את הקורא בשבוע בחייה של מספרת נטולת שם שחייה מושלמים בכל קנה מידה: שני ילדים בריאים ומוצלחים, עבודה נוחה וטובה, בית נוצץ בפרברים וכמובן - בעל אידיאלי, גבר החלומות בו היא מאוהבת בדיוק כמו ביום הראשון. נשמע טוב, לא? אז זהו ש…לא בדיוק.
במקום לעורר קנאה, האהבה העזה שהמספרת רוכשת כלפי בעלה מייצרת אצל הקורא תחושת מתח ואי נחת, הרגשה קודרת שמשהו עומד להשתבש - ובקרוב. זהו ספר שמעמיד פני רומנטי, אך למעשה מחזיק בתוכו אפלה אמיתית שמביאה עמה אהבה שאינה בריאה, אהבה על סטרואידים, אהבה אובססיבית ומסוכנת שמגיעה עם מחיר.
רומן הביכורים של מוד ונטורה זכה לתשומת לב מרובה ברחבי העולם כאשר מיקם במרכזו אישה קיצונית ובלתי נשכחת שהאהבה שיבשה את תודעתה. בינינו, מי לא הופך קצת למשוגע כשהוא מאוהב?
קדחת תינוקות: ממותה (לוקוס)
"עלתה לי בראש המילה 'אשמה'. סגורה בחדר השחור והמפרך. כי חדרים, בלילה, הם הדיר שבו מעלים את גירת העבר ולועסים אותה שוב."
'ממותה' של הסופרת הקטלונית הפרועה, אווה בלתזאר, מגיע מיד לאחר ההצלחה המסחררת של 'בולדר' שיצא חודשים ספורים לפניו והשניים מהווים חלק מטרילוגיה, שהספר השלישי בה טרם תורגם.
אמנם כל ספר בטרילוגיה עומד בפני עצמו, אך לכולם מכנה משותף אחד מובהק - דמות ראשית לסבית הנמצאת בשוליים, נפש חופשייה בלתי ניתנת לריסון שנאלצת לקבל איזושהי החלטה סביב היריון ולידה.בניגוד מוחלט לעמדה האל-הורית בה מחזיקה הגיבורה של 'בולדר', הסיפור המובא לפנינו ב'ממותה' מקבל תפנית שונה לחלוטין עם הרצון האובססיבי וחסר הפשר של הגיבורה הראשית להרות בכל מחיר - לא כדי לגדל ולחנך ילד, אלא כדי להיות הגורם שמייצר חיים. כאשר נסיונה להרות ביום הולדתה ה24 נכשל, יוצאת המספרת למסע מופרע שישלח אותה במעלה ההרים ויחבר אותה לצד הפראי שבה, אולי יתר על המידה.
בשפה וולגרית ובטוויסטים עלילתיים בלתי פוסקים מגישה בלתזאר פרוזה קצרה וחושנית הסובבת סביב שגעונותיה של דמות כפייתית אחת שדבר לא יעמוד בדרכה עד שתשיג את מבוקשה.
שוב אותה האהבה: ורק אנחנו נדע (שתיים)
"אנשים מסוגי לא מפחדים מספיק מהכאב כדי לשחרר."
מי מאיתנו לא חווה אהבה כזו גדולה ששבה אלינו בהבזקים גם הרבה לתוך העתיד? מי מאיתנו לא התבשל סביב השאלה האלמותית והבלתי נסבלת - 'מה היה יכול להיות אם?'
ספרה החמישי של מגי אוצרי מבוסס בדיוק על התהייה הזאת, שמעסיקה כל אדם ואדם בשלב כלשהו בחייו. אסיה היא אישה אימפולסיבית, כפייתית ובמקרה גם דו-קוטבית, שמסרבת לשחרר מהרעיון של אהבה גדולה מהחיים, כזו שפגשה אותה לפני עשרים שנה בזמן השירות הצבאי. אך בשעה שאבשלום (הקצין המוצלח בו הייתה מאוהבת עד כלות נשמתה) המשיך בחייו, התקדם בסולם הדרגות ונישא לאחרת, אסיה מעולם לא הצליחה להתגבר על מה שהיה ביניהם.כאשר היא פוגשת שוב באבשלום במקרה בליל גלנט, היא מחליטה לא לתת לו לחמוק בשנית - החלטה שגוררת סדר אירועים בעייתי מאוד שמעמיד את שפיותה השברירית במבחן.
נעוץ חזק במציאות הישראלית העדכנית הקיצונית לא פחות מהדמות הראשית וכתוב בשפה קולחת, לפרקים סקסית בטירוף, לפרקים טירוף סקסי, 'ורק אנחנו נדע' הוא מעין זרם תודעה גס ותוסס הנמסר מנקודת מבטה של אישה שנעה בין קטבים ולא יודעת מנוח. זוהי קריאה על כל קשת הרגשות שתגרום לכל קורא, בפירוש, להתאבסס.
מה חושבים עליי: מקווה שאת בטוב (פן, ידיעות ספרים)
"זה כמו להיכנס לחדר ולחשוש שכולם דיברו עלייך כרגע; הכח האמיתי הוא לדעת שהם באמת דיברו."
אם יש כח-על שעשוי להצית כל אובססיה, הרי שקריאת מחשבות עושה בדיוק את זה.
הגישה החופשית לראשו של אדם, למחשבותיו ודעותיו עשויה להיות דבר מסוכן וממכר מאוד.
אמנם ג'ולין, הדמות הראשית ברומן הביכורים של נטלי סו, אינה גיבורת על - אלא אישה שקופה ובודדה בעבודה משרדית משעממית, אך הגישה שהיא מקבלת לתיבת המיילים וההתכתבויות הפרטיות בין עמיתיה עקב טעות טכנית פטאלית מעניקה לה את כח העל המפוקפק הזה ושולחת אותה למסע בתהומות הנפש של חברי המשרד.
לפתע זוכה ג'ולין להצצה מבעד לזיוף והיא מגלה מה באמת חושבים עליה הקולגות, אך לא זאת בלבד: היא צועדת מבעד לצוהר אל הסודות הכמוסים ביותר שלהם, הדברים שהם מנסים להסתיר משאר העולם ולפתע הגיעו לפתחה. ג'ולין נכנסת לסחרחורת מבלבלת שהופכת אותה, בעל כורחה, להרבה יותר מזבוב על הקיר, כאשר ברקע מרחפת לה טרגדיה אחת שרודפת אותה ומסרבת להניח.
'מקווה שאת בטוב' הוא רומן שמאזן בעדינות ובחן בין הומור משרדי קליל לבין ביקורת חברתית נוקבת על היעדר הפרטיות בעידן הדיגיטלי ומציג גישה חדשה לצורך התמידי, האובססיבי, לדעת איך אנו נתפסים בעיניו של האחר.
ובהקשר לאובססיה הישראלית סביב איראן יש גם לציין שנטלי סו היא סופרת קנדית ממוצא בריטי-איראני, שהחליטה להקדיש את ספרה הראשון לעם האיראני ואף לשבץ לאורך הרומן דמויות פרסיות צבעוניות שמניעות חלקים רבים בעלילה.
מי שמביט בי מהחור: התופת (אפרסמון)
"טענתי שאני משוחרר מהדחף לגנוב; אבל זה לא נכון, רציתי לקחת את כל מה שלא שייך לי."
נטען בעבר לא מעט שעיקרון העונג האנושי מבוסס על שלושה מרכיבים עיקריים: מציצנות, פטישיזם ונרקיסיזם; היכולת 'לראות' לאחר, ההעצמה של האובייקט וקשירת הקשר לעצמי - כולם נמצאים בבסיס ספרו המופתי של אנרי ברבוס, שראה אור לראשונה לפני למעלה ממאה שנים.
במרכז 'התופת' ניצב גבר צעיר, רווק וחסר חברים, אשר מגיע לפריז בראשית המאה העשרים ומתגורר בחדר דל וצנוע בפנסיון. עד מהרה בדידותו מופרת כאשר הוא מגלה חור בקיר המספק הצצה ישירה לחדר הסמוך, אותו פוקדים דיירים מתחלפים וסצנות מורכבות המכילות את הרגעים הפרטיים והפעילויות הסודיות של שכניו. נישואין, ניאוף, נוכחות דתית ואף מוות נראים כולם מבעד לחור ריגול קטן זה. לא חולף זמן רב עד שהצעיר מתמכר לגישה הבלתי מוגבלת לאחר, שידורים חיים ולא מצונזרים של האנושות על שלל איכויותיה וכיעורה. הצפייה הכפייתית וההשתעבדות להצצה מגיעות, איך לא, עם מחיר כבד סביב ההשלכות הפילוסופיות והפיזיות של האירועים שהוא עד להם. מציצנותו מייצרת בקרבו של המספר הבנות קונקרטיות על נפרדות האדם ויצירת חיים עצמאיים. זוהי קריאה נוקבת וחשובה במיוחד, רלוונטית מתמיד גם כעבור מאה, המטאטאת את אשליות החיים ומזכירה לפרקים את מלאכת הפרוזה בעצמה, המייצרת הצצות לעולמות אחרים משלנו.
אובססיה במבט ראשון: קריאת הינשוף (אחוזת בית)
"הוא רצה לראות את הבחורה שוב. אולי בפעם האחרונה, חשב. אבל כך חשב גם קודם, והפעמים ההן לא היו הפעם האחרונה."
לראשונה ברשימה - אישה כותבת גבר!
'קריאת הינשוף' מביא בפני הקורא את פרשנותה הנוקבת של פטרישיה הייסמית' (כשרונו של מר ריפלי) לאובססיה גברית, יצרית, מבעיתה. גיבורו של רומן הפשע הזה הוא רוברט, גבר בודד המנסה לשקם את חייו לאחר גירושים קשים ומשבר נפשי. ערב אחד, בעודו נוהג הביתה, הוא מבחין באישה מבעד לחלון ומתאהב בה במקום. מאותו רגע, מפתח רוברט מנהג להציץ דרך חלון ביתה של הצעירה בקביעות, אך כאשר הוא מתגלה והאובססיה נחשפת, נגררים השניים למערבולת של אי-הבנות, אלימות ונקמה.
בין השכבות השונות של העלילה מזדחלת לה אימה אמיתית, תעלומה המציפה רגשות מורכבים בנפש האדם.
גיבור הספר הוא אאוטסיידר, חריג, עבריין שרק דרך כתיבתה הייחודית של הייסמית' ניתן לחוש חמלה כלפיו, להרגיש את הבדידות ולהבין מניין מגיעה הכמיהה העמוקה שלו לחום, לבית.
המותחן הפסיכולוגי המפעים הזה ראה אור לפני למעלה מ60 שנה ותורגם רק לאחרונה לעברית. הוא נקרא בנשימה עצורה ומוביל את הקורא לתהומות בנפש האדם בפיתולים עלילתיים שלא מפסיקים להפתיע.
הנחתום מעיד על עיסתו: אובססיה (נוודים)
"ההתמסרות לאובססיה, נלחמת במוות גם במובן של מתן משמעות לחיים."
מהותה של האובססיה, בין היתר, להשיב למתאבסס תחושת שליטה מדומה על חייו כאשר דברים מתחילים לקרוס. ספרה הראשון של ליאת פלדמן, שנוצר בהשראת אירועים אמיתיים ומוגדר כממואר בדיוני, שם במבחן את הגבולות בין ערגה וגעגוע לאובדן שליטה מוחלט. הסיפור, הנמסר כמעין יומן בלשי בניסיון להתחקות אחר אהובה שגדעה עמה את הקשר, הוא טקסט מקורי ומרתק המפרק לעומק את מושג הלימרנות; מצב פסיכולוגי שבו אדם נשאב, כמעט בלי שליטה, למחשבות חזרתיות ואינטנסיביות על אדם מסויים.
הסיפור, המרדף, המעקב וההתעסקות הבלתי פוסקים באהבה שאיננה עוד מושיבים את הקורא על קצה המושב ודורשים ממנו להתמסר לפיסת חיים המסתעפת בין מנגנוני הנפש הסמויים מן העין המנסים להתמודד עם אובדן.
'אובססיה' עוסקת גם ביחסים בלתי פתורים עם זהות מינית לסבית, קנאה בגברים ויצירת שאלות מורכבות סביב מיניות ואהבת אישה לאישה. זוהי קריאה קצבית, אמיצה וייחודית, דו"ח מעקב אחר כמיהה לכמיהה המותח קו כמעט בלתי נראה בין אהבה ואובדן ובין מעשים קיצוניים.
תגובות